בספר בראשית פרק ב' פסוק ה' אסר על אדם לאכול מעץ הדעת טוב ורע ומבטיח: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". לאחר מכן אלוהים 'גילה' שהעולם לא יכול להתקיים רק במידת הדין (מידת הדין= כל יצור שעושה משהו כנגד צווי האלוהים נענש מיד, אין אפשרות לומר 'אין אלהים', כי הוא כל הזמן כאן, ממשי ומעניש) ועובר למידת הרחמים. ולכן לאחר שאדם וחווה חטאו הוא לא הרגם אלא רק גירשם מגן עדן והנימוק כמו שנאמר: "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל, וחי לעולם".
האדם שאף תמיד לאלמוות, לכל דור היה את האלמוות שלו. ההתייחסות של היהדות לאלמוות באה לידי ביטוי בנשמה, החלק האלוהי שבאדם, שממשיכה אף לאחר מותו של הגוף, עוד אנו רואים שיהדות הצמידה למשיח מוטיבים כאלה כמו תחיית המתים. בעבר הומצא מדע שלם, אל-כימיה, שפותח על-ידי אנשי המזרח (הודו וסין) והערבים שהביאוהו לאירופה בימי הביניים. מטרת כל העוסקים במדע זה היתה מציאת תרופה שתביא מזור לכל מחלה (יש הטוענים שאלכמאי ניקולס פלמל הצליח ליצור את אבן החכמים שמסוגלת להפוך עופרת וזהב ומימנה מפיקים את שיקוי האלמוות, הם אף מעיזים לומר כי הוא ואשתו חיים עד היום). התפתחות המדע שהחלה בתקופת הגילויים באירופה והואצה בהתפתחות התעשייתית בארה"ב ועד התקופה המודרנית, הובילה למצב בו היום המדענים מבינים יותר ויותר את מהות החיים עד כי מחקרים חדשים בארה"ב ובישראל בחקר המוח והזדקנות האדם מראים שאנו קרובים כמרחק נימה מיצירת אדם אלמוות. האין זהו עץ החיים?
אם כך, מהיכן האלוהים יגרשנו כדי שלא נהיה בני-אלמוות? נראה שגן עדן הוא כדור הארץ (והא-ראיה לכל הנהרות המוזכרים בספר בראשית שיצאו מגן עדן (חידקל, פרת,פישון (נילוס) וגיחון) אין מכנה משותף חוץ מכך שהם היו פזורים בכל העולם הישן), שעצם ה"אכילה מעץ הדעת" קרי, התקדמות המדע, מזהמת והורסת אותו ולבסוף שוללת ממנו את האפשרות להכיל בתוכו יצורים חיים, אותנו.
מה לעשות? המורשים אנחנו להתעלם מאזהרה תנ"כית זו?
בהנחה שלא - האם הגיע הזמן שהאדם ישים גבול לעצמו וינצל מגירושהשמדה עצמית, או אולי להמשיך ולהתפתח כי לעולם לא נגיע לרמת האלמוות השלמה? נקודה למחשבה
מאיר שכטר, כותב מאמרי דעה וכתבות מחקר על יהדות ארצות הברית במטרה לפתח בישראל דו-שיח ציבורי בנושא.
